<h1>הרוקח סימן תע"ה</h1>
<h2>דף טו:</h2>
דין טעם כעיקר אי דאורייתא אי דרבנן. פר"ש טעם של איסור שישנו בהיתר אינו אוסר מן התורה אפילו מן ההיתר כל כך שאכל כזית מן האיסור שנבלע שם בתוך אכילת פרס. דמן התורה אינו אסור אלא איסור שהוא בעין לא טעם הנבלע במקום אחר. ומגיעולי כותים שצוה הכתו' להגעיל כלי מדין לא גמרי' דחידוש הוא דאפי' בת יומא אי אפשר דלא פגמה אפי' הכי אסר רחמנ' וקרא משרת דמייתי בפ' אלו עוברין אסמכתא בעלמא תדע דעל משנה טיפת חלב אמר אביי טעמו ולא ממשו דאורייתא דבעינן טעם גבי בב"ח ורבא אמר דרך בשול אסרה תורה משמע דסבר לאו דאורייתא והלכה כרבא. ועוד דאמר ר' יוחנן בפרק בתרא דע"ז כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. טעמו וממשו דווקא אסור ולוקין עליו. ועוד דאמר בפ' גיד הנשה (דף צ"ח) זהו היתר מה (שהיתר) [שהתיר] לבשל זרוע עם איל נזיר. וקאמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא גבי זרוע בשילה מותר מדנקט רבא בקדשים לטעם אסור הא בחול שרי. אבל ר"ת אומר טעם כעיקר דאורייתא מין בשאינו מינו כדמייתי קרא בפ' ואלו עוברין משרת וגיעולי כותים לא אסמכתא נינהו ועל כרחיך גיעולי כותים לאו חידוש הוא דסבר נותן טעם לפגם אסור. ואנן קיימא לן כרבא בפרק בתרא דע"ז הילכך נותן טעם לפגם מותר אם כן לאו חידוש הוא. ועוד דאמרינן בפרק התערובות עשה מן האורז ומן החטים אם יש בו טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא ידי חובתו בפסח וחייבין על חימוצו כרת אלמא טעם כעיקר דאורייתא אם לא תאמר זהו משום שומנא שישנו בעיסה אבל טעם גרידא אינו כעיקר מן התורה מכל מקום קראי דמייתי בפ' ואלו עוברין נראה דהוה דרשא. ההיא דפ' כל הבשר דיחויא בעלמא הוא דקאמר רב' מבב"ח לא תבשל דטעמו ולא ממשו דאורייתא משום דהתם דרך בישול אבל אמת הוא דהוי דאורייתא מקראי דמשרת וגיעולי כותים וההיא דאמר ר' יוחנן כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו מיירי במין במינו דבטל ברוב מן התורה כדאמר רבא בפ' התערובות (דף ע"ט) אמור רבנן ברובא כגון מין במינו אבל מדרבנן הוה בס' הוא הדין כדאמר רבא בפ' גיד הנשה (דף צ"ז) אמור רבנן בס' מין במינו לכך אין לוקה עליו. הוא הדין אפי' טעמו גם ממשו של איסור ישנו בעין שאין לוקין אם אין מכירו אבל בטל ברוב'. אבל טעמו ולא ממשו נקט לומר דאפי' הכי אילו איסור איכא ועוד לא ספיקא ליה אלא הוה צריך לפרש אם אין מכירו וטעמו וממשו לוקין עליו מיירי כמו כן נמי במין במינו היכא שמכיר ממשו של איסור אבל מין בשאינו מינו טעם גרידא דאורייתא שלוקין עליו. וה"ר יוסף בן ה"ר יצחק בן הנדיב רבי יוסף ז"ל היה אומר דמיירי שפיר במין בשאינו מינו. דאע"ג דטעם כעיקר דאורייתא היינו מגיעולי כותים דאמר קרא תעבירו באש היינו עשה אבל לאו ליכא לכך אין לוקין עליו. וקשה הלא פסולי המוקדשין כתיב תזבח ואכלת בשר. ודרשינן תזבח ולא גיזה ואין זה כי אם לאו הבאה מכלל עשה דהוי עשה אפי' הכי תני בפ"ב דבכורות (דף ט"ו) הגוזז והעובד בפסולי המוקדשין סופג את הארבעים אלא על כרחיך היינו טעמא לא תגוז ולא תעבוד בבכור שורך שהרי חולין אתו. וכי אמר קרא תזבח ודרשינן ולא גיזה היינו שהוא באיסורו הראשון ולא תגוז. ובשילהי מכות (דף כ"ב) המנהיג שור פסולי המוקדשין לוקה משום דכל איסור הוא הדין לוקה משום עבודה כדפריך אבל איסור כל איסור גרידא קא חשיב דגוף אחד הוא ועשאו הכתוב ב' גופין דכתיב כצבי וכאיל הוא הדין שאמר ומדקרא בגיעולי כותים איירי תעבירו באש אהדרי לאיסורי' קמא. ואשמעינן דפליטת איסור מס' הוי איסור ולעולם בלאו. והרי"ץ פי' דשפיר מיירי במין בשאינו מינו מיירי כל שטעמו ולא ממשו כגון שאין כזית איסור נתון כדי אכילת פרס לוקין עליו. וההיא דאמרי' דטעמו כעיקר בקדשים אסור דמשמע הא בחולין שרי הוא הדין דבחולין אסור והאי דנקט קדשים משום דבקדשים איירי גבי זרוע בשילה. ועוד ר"ת גריס לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור משום דפריך תלמודא מהתם נפקא הנוגע בבשרה יקדש שאם פסולה יפסול והאי קרא מוקי ליה להיתר מצטרף לאיסור מחטאת ומשני התם לטעם כעיקר הוא דאתא הך דמפיק טעם כעיקר מקדשים דכתיב גבי חטאת ואפי' למאי דמפיק אלו מקרא דחטאת היתר מצטרף לאיסור או לא לטעם כעיקר. מכל מקום מייתי הכא קרא דחטאת לטעם כעיקר משום דאי לא הוה נפקא לן טעם כעיקר מקרא אחרינא כגון ממשרת וגיעולי גוים אי הוה מוקמינן קרא דחטאת לטעם כעיקר דפשוט יותר לאיסור ולא להיתר מצטרף לאיסור כי האי גוונא אשכחן פ' הקורא את המגילה אין מוהלין אלא ביום מקרא ביום השמיני. ובפ' ר"א דמילה מוקי לה לרבות אפי' בשבת ומיעוט דלילה מבן שמונה ימים אלא במגילה מייתי לה ופשוט יותר למעוטי לילה אי לא אלא חד קרא. אבל רבי' יצחק ב"ר שמואל הר"ץ היה מקשה על גירסת הספרים טעם כעיקר ובקדשים אסור והכא שרי בזרוע בשילה. הלא ליכא טעם זרוע באיל הא איכא ס' דמצוה גמרי למישרי בחולין מס' ואילך ואי נתינת טעם איכא בס' אף בחולין הוה אסור דהא טעם כעיקר דאורייתא. ולרבי' שלמה דרבנן הוה ליה למיסרי בחולין אפ' איכא ס'. וק' דאיכא נתינת טעם מקרא ממשרת וגיעולי גוים דהוו אסמכתא דרבנן וצריך להביא מפ' התערובות (דף ע"א) הטמא והפגול והנותר שבללן. וממנחות בהקומץ שתי מנחות שנקמצו ונתערבו. ובפ' דם חטאת כל יום נעשה גיעול לחבירו ובשילהי ע"ז מבשל שלמים ובפרק הוקמץ רבה נבילה בטילה בשחוטה. ירושלמי דמסכת ערלה אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני טעם אין לוקין עליהן חוץ מאיסורי נזיר דהוי היתר מצטרף. ובפ' אלו עוברין ובפ' ג' מינין בנזיר אמרי' ב' קופות של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו. וביבמות בפ' הערל (דף פ"ב) אי רבו אי לא רבו תולין על התרומה.
